השם "נגב" בא מלשון נגוב, שפירושו: יבש, וכדברי רש"י: "היא נגובה, שאין שם צל אילנות, וחמה זורחת ומנגבתה".
כשהמושג "נגב" נזכר במקרא הכוונה למשהו אחר מכפי שמוכר לנו כיום: נגב מלשון 'דרום'- כיוון דרום (כשנאמר על מישהו שהוא הלך "נגבה", הכוונה היא שהוא הלך דרומה).
במונח אזורי- הנגב הוא אזור גיאוגרפי מוגדר וברור מאד ע"י המקרא. הנגב המקראי הוא רק בקעת באר שבע ובקעת ערד, הנחצית ע"י רכס הרי יתיר מצפון לדרום.
המושג "נגב" המודרני נקרא במקרא מדבר צין, מדבר פארן והערבה. אנחנו כיום לא מבדילים בין המדבריות הללו, אבל המקרא כן מבדיל.
כיום מקובל לחלק את הנגב לארבעה אזורים:
1. הנגב הצפוני: שטח של חולות (חלוצה, שונרה, עגור ועוד) ושל קרקעות לס. רובו מתנקז לנחלי באר שבע והבשור, ומיעוטו- לאגן הניקוז של נחל אל-עריש ולנחלים הזורמים מזרחה, לים המלח.
2. הר הנגב: אזור הררי גבוה (עד 1035 מטרים- בהר רמון), שמבותר ע"י קניוני נחלים ומכתשים. בגלל תנאי המחיה ותנאי המעבר הקשים, מספר היישובים בו דל (דימונה בצפון והעיירות ירוחם ומצפה רמון במרכז). הוא נחלק בין אגני הניקוז של נחל צין במזרח, נחל אל-עריש במערב ויובלי נחל פארן בדרום.
3. אזור נחל פארן ונחל חיון: אזור מישורי למחצה, ריק מיישובים, המשתרע בין הר הנגב להרי אילת. מערבו קרוי "מדבר פארן".
4. אזור הרי אילת: חלקו הדרומי של הנגב. נופו מבותר, גובה ההרים בו מגיע עד 850 מטרים. מצפון להרי אילת משתרעות שתי בקעות סגורות ונרחבות: בקעת סיירים ובקעת עובדה.
בקעת באר שבע תמיד היתה קו הגבול הדרומי של כל ממלכה ששלטה ממנה וצפונה. מצפון לנגב נמצאת הארץ הנושבת המבורכת במתיישבים, חקלאות, מסחר. מדרום לנגב המקראי (בקעת ערד-בקעת באר שבע) נמצא המדבר- מקום צחיח, אוכלוסיית נוודים, אין התיישבות מלבד יוצאים מן הכלל. גבול ההתיישבות הוא הגבול המדיני.
